השבוע אני רוצה לשתף אתכם בסיפור מעניין שקשור לשיתוף של אותה מאזינה שהקראתי בשבוע שעבר. (כמובן שאני עושה שינויים שלא נזהה במי מדובר),

וכאן אני רוצה להקדים, אתם יודעים הרבה פעמים יש לנו מחסום שחוסם אותנו כאילו אנחנו בתוך בית סוהר, אבל המחסום הזה הוא לא מחסום חיצוני, הוא מחסום פנימי שאם רק נשתחרר ממנו וככל שנשתחרר ממנו נוכל לצאת מעבדות לחירות מאותם כבלים הכרוכים סבבינו,

אחת הדוגמאות לזה הוא הסיטואציה שהייתה לנו השבוע בתהליך הקבוצתי.

אחת מחברות בקבוצה, נקרא לה אסתר, ביקשה לעבור תהליך. אסתר תיארה התמודדות מאד מטרידה עם חוסר ביטחון עצמי וקושי משמעותי להתחבר לעצמה ולעשות מה שנכון וטוב עבורה.

כשהתבוננו לעומק דרך ה"כאן ועכשיו" בקבוצה, התברר שגם בקבוצה שלנו אותה אסתר מרגישה חוסר ביטחון להיות כנה ואותנטית.

כששאלתי בכמה אחוז היא מצליחה להביא את עצמה בתוך המעגל של החברות כאן בקבוצה- היא ענתה 30 אחוז.

ואז ביקשתי ממנה לבחור שלוש חברות בקבוצה שמולם היא חסומה במיוחד. אסתר בחרה שלוש נשים, נקרא להן שרה רבקה ורחל.

ואז שאלתי אותה שאלה מעניינת: איזה דמויות בחיים שלך משתקפות דרך שרה רבקה ורחל.

אסתר בחרה להתמקד דווקא בשרה, היא הסתכלה לה בעיניים ואמרה: שרה, את אמא שלי. יש משהו בנוכחות שלך שמזכיר לי את אמא.

אני קפצתי על ההזדמנות וביקשתי מאסתר לדבר עם אמא, שזו בעצם לא אמא אלא שרה. ביקשתי ממנה לדבר איתה בצורה הכי בהירה ומדויקת.

אסתר נשמה נשימה עמוקה ואז התחילה: "תמיד הרגשתי שאני מאכזבת אותך ואת מרגישה שאת חושבת עלי שאני עושה שטויות ולא מתנהגת בחכמה. אני סוחבת את הקולות שלך לכל מקום ולכן אני פוחדת להתקדם בחיים, כי תמיד אני מרגישה שאת אומרת לי:  "את לא חכמה, זה לא יפה איך שאת מתנהגת, את מאכזבת אותי"

בשלב הזה ביקשתי משרה, שהיא כביכול אמא של אסתר, לשבת מול אסתר ולהגיד לה את כל המילים הללו, ומאסתר ביקשתי להקשיב לדברים, להתחבר לתוכן שלהם, לא להתנתק ולא להסיח את הדעת אלא פשוט להיות עם זה- עם האשמה, עם הביטול, עם המילים המחלישות. ולהרגיש מה זה עושה.

כך ישבו אסתר ושרה זו מול זו. שרה האשימה, החלישה וניסתה לבטל את אסתר ואסתר לא התנגדה ולא ברחה אלא התחברה לתחושות.

כששרה סיימה שאלתי את אסתר מה היא הרגישה ואסתר אמרה כך: "הרגשתי חלשה, מוגבלת, הבנתי שלעולם לא אצליח להתפתח לשום מקום, אבל מה שבעיקר עלה לי חזק זו תחושה של בלבול."

ספרי לי על הבלבול הזה, ביקשתי.

"אני לא מצליחה להיות החלטית בשום דבר, אני לא מתפתחת לשום מקום, כי בתוכי יש צרכים, רצונות, משאלות, חלומות. אבל אני לא יכולה להגשים שום דבר כי אני שומעת בקולי את הקולות המחלישים הללו: את לא חכמה, זה לא יפה, את מאכזבת אותי"

האם זה נכון שאת לא חכמה וזה לא יפה ואת מאכזבת?

"כן. ככה אמא שלי חושבת."- ענתה אסתר.

כן. נכון שהיא כך חושבת, אבל האם זו מציאות שאת לא חכמה ומתנהגת לא יפה ומאכזבת?

"לא. זה לא נכון"- ענתה אסתר בנחישות.

"ומה יקרה לך אם לא תקשיבי לקולות הללו"?

אני לא מצליחה לא להקשיב, זה הולך איתי לכל מקום.- ענתה אסתר.

אז בואי נעשה כעת תרגיל בקבוצה ביקשתי, בואי תחזרי לשבת מול שרה וכעת שרה שותקת ולא חושבת עלייך כלום ואת מדברת אליה ומדמיינת שהיא לא חושבת עלייך שום דבר רע, היא רק מתבוננת בך בסקרנות ורוצה לשמוע ולהכיר אותך.

אסתר שמעה להוראותיי, היא התישבה מול שרה ונשמה נשימות עמוקות. שרה שתקה לאורך כל הדרך ורק התבוננה באסתר במבט שיש בו פתיחות ונכונות להקשיב.

לאט לאט אסתר נעשתה רפויה יותר, נינוחה יותר ובעיניה נדלק אור של תקווה.

מה את מרגישה עכשיו? ביקשתי לדעת.

"אני מרגישה בלי מגבלות, אני מרגישה שאני יכולה לפרוח ולהצליח, אני מרגישה משוחררת, מלאה בתקווה ובעוצמה."

אבל אז, בבת אחת נכבה האור בעיניה והיא ביקשה לדעת- "אבל איך אני יכולה להתנהג אחרת ממה שאמא שלי חושבת?"

"בת כמה את?" ביקשתי לדעת.

"אני מעל גיל ארבעים" השיבה אסתר.

"זאת אומרת שמעל ארבעים שנה את מנסה להיות אמא ולא מצליחה. זה מכבה אותך מייאש אותך, מבלבל אותך ובסוף את לא אמא ולא אסתר, את רק אישה כבויה ומבולבלת."

האם נראה לך שאם אמא הייתה מבינה עם איזה מטען את מסתובבת אז היא הייתה מעוניינת שתמשיכי כך?

האם זה שתתחילי להקשיב לעצמך ולבנות את העמוד שדרה שלך – זה בעד אמא או נגד אמא??

אסתר שתקה. התשובה ברורה לכולנו.

מאזינים יקרים, אני חושב שיש כאן שיעור מאלף במערכות יחסים. יש הרבה אנשים שמרצים את הסובבים אותם- את אבא, אמא, בן או בת הזוג, הילדים, האחים והאחיות, השכנים, החברים, הבוס… אבל הם עושים את זה ממקום של ריצוי ומחיקה.

הם חושבים שהם עושים מצווה גדולה, הם חושבים שהם מכבדים את הזולת, אבל בעמוק הם לא מכבדים את השני אלא הם משועבדים לפחדים שלהם, הם לא מסוגלים להתמודד עם הפחד ולעמוד מול השני עם עמוד שדרה יציב.

חשוב מאד שנלמד להתבונן לדברים בעיניים ונשאל את עצמנו "האם אני מכבד את אבא ואמא או שאני פוחד להביא את עצמי באותנטיות בריאה?".